פֶּסַח

מקור השם 'פסח' הוא בשמו של קורבן, שהוקרב בבית המקדש בערב פסח, ונאכל בערבו של יום, בלילה הראשון של חג המצות, (ליל הסדר) ונקרא קורבן פסח. על שמו נקרא במקרא אותו יום בו הוא מוקרב, "חג הפסח". הקורבן עצמו קרוי על שם ה'פסיחה' (=דילוג) במכת בכורות, כאשר הקב"ה היכה את בכורי מצרים ודילג על בכורי ישראל. מאוחר יותר הפך שמו של הקרבן לשמם של שבעת ימי חג המצות (החל ב-ט"ו בחודש ועד כ"א בו), וכיום הוא משמש כשם העיקרי לחג, נוסף על השם המקראי חג המצות. בתפילה, מכונה החג זמן חירותנו. שם מאוחר יותר לחג הוא חג האביב, המציין את העונה בה לעולם יחול פסח.

בפסח ישנן מצוות רבות: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים) בלילה הראשון של החג, וכן לספר בו על יציאת מצרים (מצווה המקוימת על ידי קריאת הגדה של פסח, ובדרך של שאלות ותשובות). ישנו איסור לאכול חמץ ואף להחזיק חמץ ברשות האדם בכל שבעת הימים, ועל כן גם קיימת מצווה לחפש אחר החמץ ('בדיקת חמץ') ולבערו בערב פסח. ביום הראשון וביום האחרון של החג, חל איסור מלאכה כמו בכל יום טוב, (מלאכות "אוכל נפש" מותרות, שלא כבשבת) ובימים שביניהם, הנקראים חול המועד, מותרות מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך עדיין אסורות מלאכות מסוימות, בפרט כאלו שהיו יכולות להיעשות קודם החג ושיש בהן טרחה יתירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצווה להקריב קורבן פסח, ובהתאם לתנאים מסוימים להקריב איתו קורבן חגיגה.